ביום 1/2/2022 פורסמה פסיקת בית משפט העליון לפיה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אינה חייבת בהנפקת אישור להעברת זכויות ללשכת המקרקעין עד לקבלת תשלום בגין היטלי השבחה ישנים שחלו על עסקת מכר של מוכר דירה שכנגדו ניתן צו לפשיטת רגל.
הכול התחיל בכך שזוג קונים רצו לקבל מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה אישור היעדר חובות לצורך השלמת רישום הדירה בלשכת המקרקעין וגילו להפתעתם כי הם חייבים לשלם את החוב על השבחת הדירה שנצברה בשל תכניות שקיבלו תוקף בשנים 1995 ו- 2002 טרם רכישת הדירה על ידם בשנת 2003. הקונים טענו כי ההשבחה נוצרה לפני מועד הרכישה וכי המוכר (הוא הבעלים השני) או הבעלים המקורי (היא חברה קבלנית אשר מכרה את המגרש למוכר וכיום חברת כל רכוש) הם אשר צריכים לשאת בהיטלי ההשבחה בהתאם להתחייבותם בחוזי המכר.
בית המשפט העליון קבע כי הקונה הינו הגורם האפקטיבי שבאפשרותו ניתן יהיה לקיים מנגנון אשר יבטיח את תשלום היטל ההשבחה לוועדה המקומית וכי חובה היה על הקונה לנקוט במספר פעולות, הן בשלב הטרום חוזי והן לאחריו על מנת למנוע "תקלה" בגביית היטל ההשבחה על ידי הוועדה המקומית :
- לקונה הייתה נתונה האפשרות לערוך בדיקות על הנכס אצל הוועדה המקומית, בדיקות שהיו מגלות כי קיים אצל הוועדה המקומית חוב בגין התכניות המשביחות ולפיכך היה עליו לשמור אמצעים כספיים לתשלומם. בהסכם המכר שבין הקונה למוכר אמנם נקבע מנגנון שהתנה את העברת התשלום האחרון לידי קונה בכך שהמוכר ימציא לקונה אישורים על תשלום המסים אולם הקונה לא פעל על פיו.
- בזמן אמת – במהלך ההתקשרות עם המוכר יכול היה הקונה לשלם בעצמו את החוב לוועדה, ולתבוע אותו מהמוכר אך הקונה לא עשה כן.
- הקונה אף לא פנה לוועדה המקומית בשנת 2003 בסמוך לאחר רכישת הדירה בהודעה על מכירתו. לו היה הקונה מודיע לוועדה על העברת הזכויות בדירה בסמוך לרכישתו, הייתה הוועדה יכולה לפעול למול המוכר (הוא הבעלים השני). לוועדה נודע על דבר מכירת הנכס רק בחלוף 5 שנים מהמכירה – בשנת 2008, וזאת לאחר שכנגד המוכר כבר ניתן צו לפשיטת רגל בשנת 2006.
טענת הקונה כי מחדלי הוועדה הם שגרמו לאי טיפול או גביית הכספים מהמוכר לאורך זמן ולפיכך הקונה פטור, נדחתה. בית המשפט העליון מצא כי הוועדה אכן נקטה בפעולות אקטיביות לגביית החוב מהמוכר מהרגע שנודע לה על המכירה אך בשלב מסוים חדלה למשך 5 שנים. נפסק כי הוראות סעיף 10(א( לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מקנות לוועדה המקומית כלי גבייה פסיבי כדי למנוע, בין היתר, את הצורך "לרדוף" אחר החייבים בהיטל. אפילו שהתנהלות הוועדה לא היתה מיטבית, לא מצא בית המשפט העליון מקום לפגוע בכלי גבייה פאסיבי זה המוקנה לה בדין ולשלול את זכותה לגבות את ההיטל עקב התנהלותה.
