ירושלים. צילום: hape662
כדי להצליח להוציא לפועל פרויקט תמ״א 38, חשוב לשמור על עקרון השוויון בין הדיירים. במילים אחרות: אף אחד לא ירצה להרגיש שיש מישהו אחר בבניין שמקבל יותר, ולכן כל בעלי הדירות בפרויקט צריכים לקבל את את אותה התמורה (התוספת ליחידתם). אולם לפעמים נדרשת פשרה שפורצת את גבולות ״השוויון האבסולוטי״, כדי להשיג מטרה משותפת לכלל הדיירים.
בעלי הדירות בבניין ברח' העילוי 9 בירושלים חתמו עם יזם על חוזה לביצוע פרויקט מסוג תמ"א 38/1 (חיזוק ותוספת על הקיים) הבניין הקיים כולל 15 תתי-חלקות, מתוכן 11 תתי-חלקות מוגדרות כ"דירות" וארבע תתי-חלקות מוגדרות כ"מחסנים". שני מחסנים בבניין היו שייכים לדיירים, אשר שמשו אותם יחדיו כיחידה אחת למגורים (מכוח פסק דין שניתן בזמנו אך לא מכוח היתר הבניה).
במסגרת הסכם התמ״א, נקבע שדירות יקבלו תוספת שטח לדירה, מרפסת ומחסן, ואילו מחסנים לא יהיו זכאים לכך. עם זאת, בעלי המחסנים, ביקש לקבל תמורה של תוספת שטח, כאילו מדובר בדירה בבניין. משום כך, הגישו תביעה למפקחת על הבתים המשותפים. בפסק הדין, נקבע כי העובדה שנעשה בשני המחסים שימוש כדירה, אפילו שהוא אושר בפסק הדין, אינו יכול להוות ״הכשר קנייני״ או תכנוני. משום כך, הבעלים אינם זכאים לקבל תוספת או הרחבה מכוח התמ״א. עם זאת, המפקחת על הבתים המשותפים אישרה בפסק דין פשרה שהוצעה ואושרה בין כלל בעלי הדירות, לפיה הבעלים של המחסנים יזכו בכל זאת להרחבה מסוימת, קטנה יותר (על חשבון השטח המשותף של המקלט בבניין).
